אילן היוחסין של «שירת הניבלונגים»: מי קרוב של מי — ומי הורג את מי

ל«שירת הניבלונגים» יש אילן יוחסין קצר וזיכרון ארוך. שני בתים, נישואים אחד, ילד אחד — ובסוף כמעט כל מי שעל התרשים הזה שוכב מת באולם שאחותו שלו בחרה. מה שמניע את הסיפור אינו בקווי הדם: הוא בקווים שלצידם, ואלה נקראים הורגו של, שותף לרצח של, הנוקמת את, חומס אוצרו של. השמות בלוח כתובים באותיות לטיניות גרמניות; כאן כל שם מופיע בהזכרה הראשונה לצד הכתיב הגרמני שלו.

איך קוראים אותו

כל כרטיס הוא אדם, כל קו הוא קשר שאפשר ללחוץ עליו. פסי הצבע מפרידים בין הבתים: הבורגונדים מוורמס, אדוני טרונְיֶה, בית קסאנטן, איזנשטיין, חצרו של אֶצֶל ובֶּכֶלארֶן. הסתכלו קודם על הצורה: משמאל בית מלוכה שלם עם ארבעה אחים ואחות, מימין גיבור יחיד ושני הוריו — וביניהם קו אחד בלבד. הקו הזה הוא הנישואים שהכול תלוי בהם.

וורמס: ארבעה אחים ואם שאיש אינו שומע לה

דַנקרַט (Dankrat) מת הרבה לפני הבית הראשון ומשאיר את הממלכה שעליה מתקוטטים. אוּטֶה (Ute) פותרת נכונה את חלום בתה על שני הנשרים והבז — ואיש אינו שומע לה. גוּנתֶר (Gunther) רוצה אישה שהוא לבדו אינו יכול להכניע. גֶרנוֹט (Gernot) מתווך במקום שבו גוּנתֶר שותק והַאגֶן מכה. גִיזֶלהֶר (Giselher) אינו שותף לשום אשמה, ובכל זאת נהרג עם כולם. התרשים מראה כאן דבר שקל לאבד בקריאה: ארבעת האחים הם שורה סגורה, וכל אסון בפואמה עובר דרך אחד מהם בדיוק.

החיזור: גיבור לובש דמות של אחר

ברוּנהִילד (Brünhild) מאיזנשטיין חזקה מכל גבר שמחזר אחריה, ומשחקיה עולים למחזרים בחייהם. לא גוּנתֶר זוכה בה: זיגפריד (Siegfried) זוכה בה עבורו, סמוי תחת אדרת ההיעלמות, ואחר כך מכניע אותה בשנית בליל הכלולות כדי שהנישואים בכלל יוכלו להתחיל. על התרשים יש לכך שני קווים, ויש לקרוא אותם יחד: חיזר בשם ומכניעה בסתר. כל מה שבא אחר כך הוא החשבון של שני הקווים האלה.

הריב לפני הקתדרלה אינו קטטה על מעמד. קרימהילד אומרת בקול את מה שברוּנהִילד אסור שתדע — שלא בעלה הוא שהכניע אותה — ומוכיחה זאת בטבעת ובחגורה. באותו רגע זיגפריד כבר מת; נותרו רק כמה בתים.

המעיין: רוחב כף יד של עור

שלוש עשרה שנה, אוצר ונישואים שניים

האגן מטביע את אוצר הניבלונגים ברַיין — ירושתה של קרימהילד, שהייתה נותנת לה כוח. היא נשארת אלמנה בוורמס עד שמגיע ריודֶגֶר מבֶּכֶלארֶן (Rüdeger von Bechelaren) ומחזר בשמו של אֶצֶל (Etzel), השליט החזק בעולם. היא מסכימה רק לאחר שריודגר נשבע לנקום את נקמתה — בלי שתדע במי. השבועה הזאת היא הציר של המחצית השנייה, ועל התרשים נראים שני קצותיה: חיזר בשם ואחר כך, הרבה יותר מאוחר, נפל בדו־קרב עם.

אולמו של אֶצֶל: המשתה שאיש אינו יוצא ממנו

בלֶדֶלין (Blœdelin) מקבל מקרימהילד אחוזה וכלה תמורת התנפלות על נושאי כליהם של הבורגונדים; הוא אינו מקבל לא את זו ולא את זו, כי דַנקוַארט (Dankwart) מפיל אותו וחוזר מגואל בדם אל האולם כדי לבשר. המכה הראשונה יורדת מעל ראשו של הילד אורטליב (Ortlieb), ואחריה אין דרך חזרה. פוֹלקֶר מאַלצַיי (Volker von Alzey), נגן וגם אביר, שומר עם האגן את משמרת הלילה לפני האולם שבו ישנים האורחים. אורטוין (Ortwin), אחיינו של האגן, כבר רצה לשלוף את החרב כשהריב עוד נוהל במילים. בסוף נותרים על רגליהם רק שני בורגונדים ושני אנשים מבֶּרן.

ריודֶגֶר: האיש הטוב ביותר בספר הזה

בדרכם לשם הרעיף ריודגר על הבורגונדים מתנות בבֶּכֶלארֶן ואירס את בתו דיטלינד (Dietlind) לצעיר שבהם — השעה הטובה האחרונה בכל הסיפור. אחר כך דורשת קרימהילד את השבועה. בין נאמנות הווסאל לחובת הכנסת האורחים אין מוצא: הוא נכנס לאולם, נותן קודם לכן להאגן את מגינו, ונופל מול גֶרנוֹט מאותה חרב עצמה שהוא־עצמו העניק לו. גוֹטֶלינד (Gotelind) מרעיפה מתנות על האורחים בדרכם לשם, ובדרך חזרה אינה רואה עוד את בעלה.

דיטריך מבֶּרן מסיים את זה

דיטריך (Dietrich), נסיך חסר ארץ בחצרו של אֶצֶל, עומד מן הצד כל עוד הוא יכול. משנפלו אנשיו שלו, הוא הולך בעצמו להביא את שני הבורגונדים האחרונים — מכניע את האגן ואת גוּנתֶר ומוסר אותם כפותים. קרימהילד מצווה לערוף את ראש אחיה והורגת את האגן במו ידיה; הילדֶברַנד (Hildebrand), רב־הנשק הזקן, הורג אז אותה. אֶצֶל נשאר יושב ועד הסוף אינו מבין מה הכינה אשתו.

מי אינו על התרשים

הבישופים והנגנים, שאר קרוביו של אֶצֶל, הלוחמים הנקובים בשם המופיעים פעם אחת ולא עוד — וכל הרקע של אגדת דיטריך, שהפואמה רק נוגעת בו. עשרים וארבעה כרטיסים, שנבחרו לפי מה שהעלילה חוזרת אליו: וורמס, קסאנטן, טרונְיֶה, איזנשטיין, בֶּכֶלארֶן, אולמו של אֶצֶל. תרשים עם מאה שמות איש אינו קורא.