עַנְתַּרָה אבן שַׁדָּאד: בני משפחתו, יריביו, וייחוס שנשלל ממנו שוב ושוב

סירת עַנְתַּרָה אינה אילן יוחסין. היא ייחוס שנוי במחלוקת. עַנְתַּרָה היה בנו של ראש שבט מבַּנוּ עַבְּס ושל שפחה חבשית; הוא נולד עבד, ואביו מנע ממנו את שמו שנים — עד ליום פשיטה שבו נזקק לחרבו ואמר לו: «הסתער, ואתה בן חורין». כל מה שעל הלוח הזה סובב סביב אותו קו יחיד: מי מכיר בו, מי חוסם אותו, ומי לועג לו במועצה לפני שהוא פוגש אותו בשדה. השמות בלוח כתובים בכתב ערבי, כי כך כתובה הסירה; כאן כל שם מופיע בהזכרה הראשונה לצד הכתיב הערבי שלו.

איך קוראים את התרשים

כל כרטיס הוא אדם, וכל קו בין שני כרטיסים הוא קשר שאפשר ללחוץ עליו. פסי הצבע מפרידים בין הבתים: בַּנוּ עַבְּס, בית שַׁדָּאד, עַבְּלָה וקרוביה, בַּנוּ בַּדְר משבט פַזָארָה, והמשוררים והמלכים. במקום שאין ייחוס, הקו אומר בעצמו מה הוא: הכיר באיחור באבהות על, מנע את עַבְּלָה מ, הכחיש את ייחוסו של, הלשין על.

בית שַׁדָּאד: אב שהתכחש, ואם שנשמר ממנה רק הצבע

זַבִּיבָּה (زبيبة) הייתה שפחה חבשית שבַּנוּ עַבְּס שבו. משחרותה ירש בנה את צבעו, ומעבדותה ירש את הדבר שכל חייו טרח להכחיש שהוא שלו. שַׁדָּאד (شدّاد) הוליד אותו ממנה ואז התכחש לו, ונתן לו את שמו רק כשנזקק לחרבו. על הלוח יוצאים משַׁדָּאד שני קווים: אחד אל זַבִּיבָּה, שכותרתו אדונה של, ואחד אל עַנְתַּרָה, שכותרתו הכיר באיחור באבהות על. שני הקווים האלה יחד הם הסירה כולה.

עַבְּלָה: בת הדוד שהמוהר עליה נעשה בלתי אפשרי בכל פעם מחדש

עַבְּלָה (عبلة) היא בתו של דודו מָאלִכּ (مالك), והאהובה שמילאה את שירתו. בכל פעם שחזר עם המוהר, דרשו ממנו מוהר רחוק יותר; ובכל פעם שהתקרב, ניצב ביניהם אחיה עַמְר (عمرو), משום שלא שכח ליום אחד שהפרש הזה היה עבד במחנה שלו. ואז בא עֻמָארָה אבן זִיָאד (عمارة بن زياد), בחור עַבְּס שהתגאה ביופיו ובייחוסו, שביקש את ידה אך ורק כדי לחסום את דרכו של עַנְתַּרָה — ופגש אותו בשדה, שם היופי לא הועיל לו במאומה. האויב המסוכן ביותר של עַנְתַּרָה אינו עֻמָארָה אלא אחיו אל־רַבִּיע אבן זִיָאד (الربيع بن زياد): משורר ההוֹגה בו סאטירה ומלשין עליו בחצרות המלכים. הקרב שאינו נגמר בסירה הזאת הוא קרב של לשון.

דאחִס ואל־ע'בראא: ארבעים שנות מלחמה שהתחילו במרוץ בין שתי סוסות

דאחִס (داحس) היה סוסו של קַיְס אבן זֻהַיְר (قيس بن زهير), ואל־ע'בראא (الغبراء) סוסתו של חֻ׳דַ׳יְפָה אבן בַּדְר (حذيفة بن بدر). דאחִס הוביל בהתערבות, ולכן אנשי ע'בראא הציבו מארב בדרך כדי למנוע את ניצחונו. אחר כך נהרג מָאלִכּ אבן זֻהַיְר (مالك بن زهير), אחיו של קַיְס — ובדמו נדלקו ארבעים שנות מלחמה בין עַבְּס לד׳ֻבְּיָאן, שנים שבהן מתו אנשים שלא ידעו לא שם של סוס ולא סיבה של מרוץ. זו הסיבה היחידה שעל הלוח הזה עומדים שני סוסים בין בני אדם: המלחמה נקראה על שמם, לא על שם אחד מן הגברים.

השלום: שני אנשים שקנו אותו בשלושת אלפים גמלים

לא קרב מכריע עצר את המלחמה ההיא, אלא הון פרטי: הַרִם אבן סִנָאן (هرم بن سنان) ואל־חָארִת׳ אבן עַוְף (الحارث بن عوف), שני ראשי מֻרַّה, נשאו בדמי הדם של ההרוגים מכיסם שלהם עד שהמלחמה נדמה. ולולא זֻהַיְר אבן אבי סֻלְמָא (زهير بن أبي سلمى) לא היינו יודעים את שמותיהם: הוא הנציח אותם במֻעַלַּקָה שלו, והוא משורר שמעולם לא שיבח אדם על מה שאין בו. על הלוח, שני הקווים השכין שלום בין שבטי הם שני הקווים האחרונים בסיפור, והיחידים שאינם מובילים לדם.

מלכים ומשוררים

עַנְתַּרָה עומד בשער אל־נֻעְמָאן אבן אל־מֻנְד׳ִר (النعمان بن المنذر), מלך אל־חִירָה, ויוצא משם עם הפרס והאיבה גם יחד. ואִמְרֻא אל־קַיְס (امرؤ القيس), המלך המשורר שנדד בבקשו נקם לאביו ומת בלעדיו, הוא חברו באותו שער עצמו: שתי המֻעַלַּקַאת שלהם נתלו יחד. הסירה מתעקשת על הצמד הזה משום שזו טענתה הגדולה — שבנה של שפחה נעשה משורר ששירו נתלה במקום שבו נתלים שירי המלכים.

מי אינו על הלוח הזה

לא נמצאים כאן מלכי פרס וביזנטיון, ולא המסעות הארוכים שבסוף הסירה, ולא עשרות הפרשים שהיא מזכירה פעם אחת ואז עוזבת. עשרים ושניים כרטיסים, שנבחרו משום שהסירה חוזרת אליהם שוב ושוב: בית האב, בית הדוד, שני היריבים והמלחמה. לוח עם שלוש מאות שמות הוא תרשים שאיש אינו קורא.